הדיעה הרווחת בציבור ובין העוסקים בשיכון , גורסת שככל שרמת הבניה והציוד של השיכון יקרה יותר כן עולה טיבו . בדרך כלל אין שואלים למי השיכון טוב , ומדוע . מקובל לחשוב שאם המשתכן מקבל מוצר יקר יותר הרי ששפר עליו גורלו . משום כך גם מקובל שמשתכנים או ארגוני משתכנים עומדים על המקח עם הגופים המשכנים , ובעיקר עם משרד השיכון הממשלתי , ומנסים " לסחוט" ממנו שיפורים שונים כדי להרבות את ערכו הכספי של הבית . מנהג זה פועל תוך התעלמות מן השיקול המדיני והציבורי שחייב להביא בחשבון שהעוגה הלאומית מוגבלת , והגדלת המנה לאחד מן הנהנים ממנה כרוכה בהכרח בהקטנת המנה של חברו . התעלמות משיקול זה של טובת הכלל מעידה על יחס ציני ואנוכי , שהיה לנורמה בחברה הישראלית . מובן מאליו שכל המטריח עצמו לחשוב על טובת הכלל ועל תקינות ויעילות מדיניות השיכון , חייב לחפש ולמצוא איזון נכון בין הרצוי למשתכן לבין המצוי בידי המדינה . מכאן ברור ששיכון יקר ובזבזני אינו "טוב" לכולם , והוא יכול להיות אפילו רע ומזיק . אך לא רק היעדר האיזון בין טובת הפרט וטובת הציבור מעמיד בספק את הדיעה שבניין יקר יותר הוא טוב יותר . אם נראה מול עינינו את טו...
אל הספר