הוראות החוק האוסר רכישת קרקעות היו אמנם ברורות ומחמירות , אך לא היה בהן כדי למנוע דרכים שונות לעקיפתו הן בידי אנשים פרטיים והן בידי מוסדות וחברות שעסקו בכך . התחיל מסחר קרקעות בדרכים שונות . הדרך הפשוטה הייתה : בעל הקרקע המעוניין למכרה , היה מציג מפה מאושרת ממשרד הטאבו שבה הייתה מסומנת החלקה המיועדת למכירה . על מפה זו חתמו בעלי החלקות הגובלות עם השטח וכן שני מוכתארים או נכבדים המכירים את השטח . מכיוון שהחוק לא הותיר בשלב זה אפשרות להסדיר את המכירה בדרך של רישום בטאבו , היו מוכרי הקרקעות מפקידים ייפוי כוח בלתי חוזר בידי עורך דין ישראלי , המאפשר לו לרשום את השטח הנרכש על שם הקונה היהודי בכל עת . דרך עקיפה זו נתנה , כביכול , אופציה חוקית לאותו רגע שבו ישונה החוק ויאופשר הרישום בטאבו " . היו משפטנים שהסתייגו מדרך עקיפה זו , והיועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר קבע במפורש , כי "קנייה באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר בגדה היא בניגוד לחוק . " בנוסף על כך נתגלו אפשרויות הערמה אחרות מצד המוכרים הערבים . הם היו מנצלים את המצב ומחלקים מספר יפויי כוח על אותה החלקה , וזו נמכרה בעת ובעונה אחת לקונים שונים . גם...
אל הספר