האדמות הכלולות באזורי הביטחון הוחכרו לאנשים אחרים באדמות נטושות או מוכרות , אך לדבר זה היו השלכות חוקיות מסוימות : במקרה שבעלי הקרקע הקודמים המשיכו לשבת במקום , היה ביכולתם לתבוע את החזרת אדמותיהם שנתפסו בינתיים על ידי צה . ל" כפתרון לבעיה סבוכה זו הועלו הצעות שונות , וביניהן הצעה לשלם דמי חכירה לבעלי הקרקע , וכן למצוא להם מקורות פרנסה נוספים , כי מראש היה ברור שלא יוכלו להתקיים מדמי החכירה בלבד . לא היה בעצה זו כדי לפתור את הבעיה של קביעת בעלות המדינה על קרקעות אלו , אלא לתקופת ביניים בלבד עד אשר יימצא הסדר חוקי יסודי לנושא . בינתיים , כדי להבטיח את עיבוד קרקעות אלו או העברתן לשליטת המדינה במקומות המוגדרים כ"אזורי ביטחון , " ניתן היה להסתמך על "חוק האדמות המוכרות , " המתבסס על החוק העות'מאני משנת , 1858 לפיו המדינה רשאית להפקיע כל אדמה , שלא נעבדה במשך שלוש שנים . ניתן לקבוע כי הסתמכות על חוק זה באה גם לשרת את מגמת המדיניות הקרקעית של מדינת ישראל , שבאה "להבטיח במידה מרבית את חזקת הממשלה באדמות הנטושות . " נוצרה בעיה חוקית נוספת הקשורה בהגדרתן של "אדמות נפקדים , " שתהיינה נתונות לרשות...
אל הספר