כאמור לעיל , החוק העות'מאני משנת 1858 שימש בסיס לחוק העות'מאני בארץ בכלל , שהיה מושתת על החוק המוסלמי שביסודו העיקרון התאוסופי דתי של בעלות האלהים על הארץ . מערכת החוקים העות'מאנית מתבססת על פילוסופיה זו אשר לפיה "אמיר המאמינים , " שהוא שליט האומה , מושל על כל אדמות האומה מכוח האלהים . המחזיקים באדמה אינם אלא חוכרים הזכאים להיאחז בה וליהנות מפירותיה . מכאן שהשולטן הוא בעל כל האדמות שנרכשו - במצוות האל . אמנם בשנת 1926 בוטלו בתורכיה כל החוקים הקשורים בתפיסה דתית מוסלמית זו , אך בארץ ישראל המשיכה החוקה העות'מאנית לשמש כבסיס למערכת חוקי הקרקע , וזו בטלה רק כמה שנים לאחר קום המדינה . כפי שנאמר כבר לעיל , שררה אנדרלמוסיה שלמה באשר לרישום הקרקעות , בגלל חוסר היעילות של המנהל והמבנה השיתופי המיוחד של ה"מושאע , " שלא אפשר ביצוע תקין של רישום קרקעות . נוסיף לכך את שחיתות הפקידות ואת מערכת היחסים הבין לאומית , שקנתה לה שביתה באימפריה העות'מאנית מאז מלחמת קרים . ( 1855 ) כל אלה אפשרו ליהודים לקנות קרקעות ולהתיישב עליהן - בניגוד לתקנות , 1893-1892 המגבילות העברת קרקע לנתינים זרים . הפרצה בחוק הסתמ...
אל הספר