על הפרק : דמות האשה באמנות הארצישראלית , אמנות שנשלטה עד שנות השבעים בידי רוב מוחץ של גברים . אנחנו שואלים : מה עוללו זכרי אמנותנו לבתולת ציון ? וכיצד ( והאמנם ) שמרה זו על בתוליה ? נודה ונתוודה : לכל אורך הדרך , היתה הכחשה עקבית ועיקשת של מיניות האשה . האשה העברית , כלומר . הנה כי כן , משום מה , ה"דרור ליצר , " כקריאתו של שאול טשרניחובסקי , יתממש בעיקר בטריטוריה של האשה הערביה . במונחים טיפוליים : אוריינטליזציה סובלימטיבית של עקרון החמוקיים . וביתר שאת : ייצוג היהודיה האשכנזיה בסימולי הדחקה ( דמות אם ) ועידון ( מלאך , מוזה , אלה , מדונה וכר . ( כנגד זאת , ככל שמתקרב האמן העברי , איש העליות הראשונות , אל ייצוג הערביה , כך הוא בא יותר על סיפוקו ופורקנו וכן הוא מרבה ייצוג בחמוקי גוף דשנים . הנוסחה המוכרת עוד מאז הסלונים הצרפתיים של המאה התשע עשרה . יותר מזרח יותר סקס . בבחינת : אני במזרח ונפשי בפאתי המזרחיה . מאמר זה עוסק במחסום הפסיכולוגי הקיים בתת הכרתו החושקת של האמן העברי , וגם מספק חומר למחשבה על יחסים נורוטיים של עם , תרבות וארוס ביהדות ובישראל . " תרבות ללא נחת , " במונחיו של פרוי...
אל הספר