האמנות הקלאסית היוונית מעמידה אותנו בפני בעיה סוציולוגית קשה : הליבראליזם והאינדיבידואליזם שבדימוקראטיה , נדמה שאינם עולים בקנה אחד עם חומרתו וסדיריתו של הסגנון הקלאסי . לאמיתו של דבר , לא היתה הדימוקראטיה של אתונה הקלאסית כה תקיפה ובלתי פשרנית , ואף אמנותה הקלאסית לא היתה כה "קלאסית" למהדרין , כפי שאפשר להניח . ראשית לכול היתה המאה החמישית לפנה"ס אחד מאותם שלבים בדברי ימי האמנות , אשר בו השיג הנאטוראליזם את הישגיו החשובים והפוריים ביותר . דבר זה אינו אמור אך ורק בסגנון הקלאסי המוקדם של הפסלים במקדשי אולימפיה ויצירות הפסל מירון ; כל המאה כולה , להוציא כמה הפסקות קצרות , היתד . חדורה חדוות הטבע גוברת והולכת . עצם העובדה שהדחף שלו להישאר נאמן לטבע כמעט אינו נופל בעצמתו משאיפתו לשמור על הפרופורציות ועל הסדר , היא המבדילה את הקלאסיציזם היווני מן הסגנונות הקלאסיציסטיים המאוחרים יותר , שנגזרו ממנו . מציאותם של שני סוגים מנוגדים אלה של דחף אמנותי , תואמת במדויק את החלוקה המאפיינת את החיים החברתיים והמדיניים באותה תקופה , ואת הסתירה הפנימית שבאידיאל הדימוקראטי לגבי בעיית האינדיבידואליזם . הדימ...
אל הספר