הרופא רגיל לבוא במגע עם ילדים דרך הוריהם . הם האפוטרופסים של הילד , הם חייבים להסכים לבדיקתו ולטיפול בו , ולעתים ( במקרה של ילדים קטנים ) הם גם המדווחים על בעיותיו ועל מחלותיו . על פי חוק , מגעינו עם הילד חייבים להיות בהסכמת ההורה , ומסירת מידע עליו חייבת אף היא באישור ההורה . ברור שההנחה שביסוד נוהל זה היא כי ההורה הוא המגן הראשי של הילד , וטובת הילד תמיד לנגד עיניו . חוקי המדינה מסתמכים על הנחה זו ורואים בהורים את האפוטרופסים הטבעייםשלהילד . ההוריםאינםצריכיםלהוכיחאתיכולתםההורית . היאבבחינתהנחתיסוד . אולם מה הדין במקרים שאין זה כך , כשהורה אינו ממלא את תפקידו ההורי , וכשבילד ניכרים סימני הזנחה או נזק הנובעים מהתייחסות מזיקה של ההורה ? המדינה , הרואה עצמה אחראית לשלום הקטינים , קבעה שורה של חוקים המאפשרים להפקיע את סמכויות ההורים , בחלקן או במלואן , אם נוכחה שאין הם מסוגלים להיות האפוטרופסים של ילדם . בכל החוקים האלה מתייחסים לטובת הילד , אך המשמעות המשפטית של המושג “ טובת הילד” משתנה מחוק לחוק . מערכת המשפט מכירה בצורך לקבל מידע מקצועי בתחום המסוגלות ההורית . תפקידו של פסיכיאטר הילדים...
אל הספר