בהתמודדות של ניצולי השואה עם חוויותיהם אפשר לזהות שני אופנים מנוגדים : דחף עצום לספרולתעדכדילהציבידושםלאסוןולקורבנות , מולצורךעמוקלשתוק , להסתיראתהבושה ואת הכאב ולהכחיש את המטען הרגשי הקשה . בעבור הניצולים ככלל , השיתוף בחוויות השואה היה אמור להיות הדרך היחידה לגשר בין האימה לבין החיים החדשים שהם פיתחו לעצמם . אבל הדחף לספר נתקל בחומה של איהאזנה . ההימנעות החברתית מהנושא , ההדחקה וההכחשה , שהוכתבו גם בידי רשויות השלטון , כפי שתיאר תום שגב בספרו המיליון השביעי ( שגב , , ( 1991 היו בגדר לחץ נוסף על הניצולים חוסר יכולתם של נרצחי השואה להשיב מלחמה שערה לטובחיהם פורשה בארץ כ”הליכה כצאן לטבח” – ביטוי שהופיע לראשונה דווקא אצל ניצול השואה המשורר אבא קובנר , בכרוז ביידיש שכתב בגטו וילנה לתושבי הגטו , ושבתרגומו לעברית , בידי קובנר עצמו , הופיעה הקריאה “ אל נלך כצאן לטבח . ” ! רק בשנים האחרונות התפתחו רגישות ונכונות להאזין לסיפורי השואה . ( Hantman , Solomon , & Horn , 2003 ( בד בבד ניכרת נטייה גוברת של הניצולים עצמם לחפש את שורשיהם לעת זקנה , לבקר בארצות מוצאם ולשוב ולהתעמת עם עברם . ממחקרים שנע...
אל הספר