אחרי השואה , מסיבות שונות ובמידה רבה מתוך סלידה מהישארות בארצות שתושביהן רצחו את בני משפחתם , קרוביהם ואהוביהם , היגרו הניצולים לרחבי תבל וגם לארץ ישראל , שעד מהרה הייתה למדינת ישראל . ההגירה לישראל הייתה שונה במובנים רבים מכל הגירה אחרת , שכןכארץחדשהאפשרהישראלואףעודדההיטמעותבזהותהלאומיתשלפרטיםבעליזהויות שונותומגוונותשהתכנסואליה . עצםהצורךבמאבקפעיל , כגוןההצטרפותלדוברישפהאחרת , טשטש אף הוא את הזרות , סיפק מוצא לתוקפנות ולכעס , ופתח את הדרך להתקבל בקבוצת התייחסות חדשה וללבוש זהות חדשה . עם זאת , ישראל שנאבקה על קיומה לא יכלה לאפשר התייחסות פרטנית ועזרה ושיקום לניצולים הפגועים גופנית ונפשית . יתר על כן – גילויי חולשה ותלות של הניצולים זה מקרוב באו נתפסו כמאיימים , וכל גילוי של עצב או של אבל – דוכא . יותר על השואה מאשר לבניהם של הוותיקים בארץ , בניגוד לממצאים ממדינות אחרות , שם הידע של בני הדור השני רחב ומגוון בהרבה מאשר זה של בני גילם האחרים . כמו כן התברר , כי פרטיזנים ולוחמים חלקו את עברם עם ילדיהם הרבה יותר מכפי שעשו זאת ניצולי מחנות ההשמדה . ככלל , התקשורת הבין-אישית בתחום זה הייתה ט...
אל הספר