רבות נכתב על המצבים הנפשיים ההתחלתיים הבתר-חבלתיים של ניצולי השואה ועל התהליך שהם עברו בניסיון להתאים את עצמם מחדש לחיי משפחה ולחברה . חשובה במיוחד בהקשר זה עבודתה של רות יפה , ( Yaff e , 1969 ) המדגישה את החיוניות שבהבנת הדינמיקה של הפסיכופתולוגיה , וכהגדרתה , “ האנלוגיה ההיסטרית , ” השכיחה במקרים אלה . הספרות מתארת דור של פליטים חסרי שורשים , שנישאו בחיפזון כדי לחפות על אובדן משפחותיהם ולבנות לעצמם זהות חדשה . נישואים מעין אלה לא תמיד באו בעקבות שיקולי התאמה הדדית – בסגנון החיים , בהשכלה או במעמד הכלכלי או החברתי – כפי שמקובל בבחירת בן זוג בדרך כלל . רבים מהם היו זיווגים חסרי אהבה , שהתהוו מתוך ייאוש בין של בני אדם מצולקים בגופם ובנשמתם , שהשואה הותירה אותם בעמדה נרקיסיסטית כלפי החיים . זוגות אלה התקשו , ולפעמים אף היו חסרי יכולת לאהוב , והיו פגועים רגשית מכדי לפתח אינטימיות . ילדיהם הובאו לעולם מתוך ניסיון לפצות את הוריהם על האובדנים הנוראים שחוו . תפקידם היה לקבל עליהם את האחריות על הוריהם ולשמור את המשפחה מפני פגיעותה . ילדים אלה , שהיום הם כבר סבים בעצמם , מקובל לכנות “ בני הדור ...
אל הספר