אבחון נכון של הפרעות פסיכיאטריות אצל ילדים בעלי פיגור שכלי אינו דבר פשוט , אך הוא בהחלט אפשרי . עקרונות האבחון אינם שונים מאלה שיש להפעיל ביחס לילדים ומתבגרים בעלי אינטליגנציה רגילה . ההבדל טמון ביישום המעשי של כללי האבחון , ויש לשים לב לכמה מלכודות אפשריות בתהליך . המחסום הראשון שהמטפל צריך להתגבר עליו הוא הנטייה להצללה אבחונית ( ר’ לעיל . ( במילים אחרות , הפסיכיאטר צריך להיות “ מוכן לאבחן . ” קביעה זו אמנם נשמעת בנאלית , אולם זהו עניין מהותי . כאשר ילד בעל פיגור שכלי מופנה למרפאה או לחדר מיון פסיכיאטרי , הסיבה איננה הפיגור השכלי עצמו – בתי הספר המיוחדים מלאים בילדים ובמתבגרים שלעולם לא יראו פסיכיאטר , למרות היותם לוקים בפיגור שכלי . כלומר , עצם ההפניה אל גורם בריאות הנפש מצביעה בדרך כלל על צורך באבחון . מתן טיפול ( בייחוד טיפול פסיכוטרופי ) ללא אבחנה , לפחות משוערת , אינו יכול להיחשב היום לאקט רפואי אתי . בשל מורכבותם של מקרים אלה נדרש יותר זמן מן הרגיל להערכה . ניסיון לזרז את התהליך ולהעריך את המקרה במהירות ( כלומר , באופן שטחי ) יתגלה כיקר יותר בהמשך הדרך , בייחוד בעבור המטופל . בא...
אל הספר