תסמונת הדחק הבתר-חבלתית מעוררת בשנים האחרונות עניין רב , ובייחוד ביטוייה אצל ילדים , הן משום שקיימת מודעות גבוהה יותר לקיומן של הפרעות אלו כבר מגיל הינקות – ובעיקר למקרים של חבלות תוך-משפחתיות ( כגון התעללות ) – הן משום שגדל והולך מספר הילדים הנפגעים באסונות טבע , בתאונות ובמעשי טרור . בספרות המקצועית שורר ויכוח על הגורמים להופעת התגובה לדחק ועל השכיחות של תגובה זו . יש להבחין בין גורם דחק אובייקטיבי לגורם דחק סובייקטיבי . ידוע ומוסכם , כי אירועי חיים קשים ממלאים תפקיד בהופעתה של פסיכופתולוגיה אצל ילדים , וכי תסמונת זו עשויה להתפתח גם בלא שהייתה רגישות קודמת לכך . נמצא יחס ישיר בין דרגת החשיפה לגורם הדחק לבין מהירות ההסתגלות שבעקבותיו , ומכאן , לסיכון לפתח תסמונת בתרחבלתית . כמו כן , נמצא שילדים שחוו טראומה בלא איבוד הכרה והיו במצב של הכרה בכל מהלך האירוע הגיבו קשה יותר מאלה שאיבדו את הכרתם , גם אם איבוד ההכרה היה תוצאה של זעזוע מוח . לבסוף , נמצא שהתמודדותו של הנפגע עם מצב הדחק וההחלמה ממנו , יהיו המאפיינים האובייקטיביים אשר יהיו , יושפעו מהאופן שבו הנפגע עצמו מעריך את האיום ומהמבנה ש...
אל הספר