התנהגות אובדנית בקרב בני נוער היא תופעה שכיחה , המעידה על בעיה של ממש בבריאות הציבור . גורמי סיכון גנטיים , ביולוגיים , פסיכולוגיים וסביבתיים שותפים להתנהגות אובדנית , וישלהעריךאותםבכלבדיקהשלילדונעראובדניובהתחלתטיפול . הטיפולהיעילביותרהוא מניעה ראשונית , שניונית ושלישונית . במקצת המקרים צריך הטיפול להיעשות בסביבה מוגנת כמו אשפוז . טיפול זה , שהוא רב-ממדי ורב-תחומי , כולל השגחה והגנה , הערכת סיכון חוזרת , טיפולפסיכולוגיספציפיוטיפולתרופתיבעתהצורך , ואףהתערבותמערכתיתברמתהמשפחה ולפעמים גם ברמת בית הספר . השיקום של מתבגר אובדני כולל מתן אסטרטגיות חדשות לפתרון בעיות ושיפור תקשורת בעת מצוקה , וכמו כן שינויים סביבתיים המקטינים דחק וקונפליקט . הפרוגנוזה תלויה בבעיית הרקע , במתן טיפול יעיל ורציף ובתגובת הסביבה . לשם איתור מוקדם של מצוקה חשוב מאוד להכשיר שומרי סף , למשל רופאים ומורים , ולהיערך ברמה הארצית להפעלת תוכנית-אב לאומית למניעת התאבדויות של בני נוער , כמקובל במדינות המערב .
אל הספר