מתחילת המאה הקודמת תיארו חוקרים שונים את ההתפתחות על סמך ניסיונם בטיפול במבוגרים . הם הקישו על תהליכי ההתפתחות הנורמלית המוקדמים של ילדים מתוך ניתוח רטרוספקטיבי של חוויות שנמסרו במהלך טיפול מבוגר . כך עשו בין השאר זיגמונד פרויד ( Zigmund Freud ) וקארל אברהם . ( Abraham ) לעומתם , היו שהקישו מטיפול בפסיכופתולוגיהשלילדיםבגיליםשוניםלהתפתחותהתקינה , דהיינומחדרהטיפוליםהחוצה , למשל מלאני קליין ( Klein ) ודונלד ויניקוט . ( Winnicott ) הם יידונו בהמשך . מאמצע המאה הקודמת החלו חוקרים לתאר שלבי התפתחותם של קטינים על סמך הסתכלות ישירה בהתנהגותם של ילדים מן הלידה ואילך . הם התבוננו בילדים וצילמו את מערכת יחסיהגומליןשלהםבינםלביןסביבתםהמיידיתבמהלךההתפתחותוהשווביןילדים המתפתחיםבתנאיםשונים . הסתכלותזוכללהשימושבקלטותוידאוומעקבארוך-טווחאחר אותם ילדים . ביניהם נזכיר את ז’אן פיאז , ( Piaget , 1952 , 1962 ) ה’ סרז’ לבוביצ Lebovici , ( י’ , ( 1989 מרי איינסוורת . ( Einsworth , 1978 ) ודניאל שטרן . ( Stern , 1991 ) שיטה זו היא המובילה כיום במקצוענו . שאלה מרכזית שעדיין נשאלת בפסיכיאטריה בנושא ההתפתחות היא , ...
אל הספר