הגדרה קלינית ושכיחות ההפרעה

א’ מנור הפרעת קשב היא חלק ממכלול הפרעות הנתפסות כבעלות קווי דמיון , על פי שתי שיטות סיווג עיקריות : השיטה האמריקאית DSM-4 ( יש הכותבים , ( DMS-IV המקובלת מאוד לצורכי מחקר , והשיטה האירופית , ICD-10 שאומצה על ידי ארגון הבריאות העולמי . לפי , DSM-4 הפרעת קשב משתייכת לקבוצה של שלוש הפרעות ההתנהגות : הפרעת קשב , הפרעה מרדנית מתנגדת והפרעת התנהגות . לפי תפיסה זו , ניתן לאבחן ילד כסובל משתיים מהפרעות אלו בעת ובעונה אחת - הפרעת קשב והפרעה מרדנית מתנגדת , או הפרעת קשב והפרעת התנהגות . תפיסה זו אף הובילה להערכה , כי לקבוצת הילדים הסובלים מהפרעת קשב ומהפרעת התנהגות מאפיינים נפרדים אטיולוגית , קלינית ופרוגנוסטית . ב- ICD-10 ההפרעה מוגדרת מלכתחילה כהפרעה היפרקינטית ( פעלתנותיתר , ( ועם זאת , בהערה נאמר בפירוש : " בעיית הקשב היא האפיון המרכזי של התסמונות ההיפרקינטיות . ” על פי צורת סיווג זו אי אפשר לחבר בין הפרעת קשב להפרעת התנהגות . במקום זאת , ההפרעות ההיפרקינטיות מתחלקות ל”הפרעה בפעילות ובקשב , ” שמקבילה להפרעת קשב לפי סיווג , DSM-4 ול”הפרעת התנהגות היפרקינטית , ” שלמעשה כוללת בתוכה הפרעת קשב וה...  אל הספר