כבר במאה העשירית פיתחו הקראים מסורת משלהם על עברם ועל תולדותיהם . יפת בן עלי , למשל , הניח שהפילוג המקורי בין קראים ובין רבניים היה בתקופה החשמונאית , בזמנם של שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי . אחרים אפילו הקדימו תאריך זה לזמנו של ירבעם בן נבט , הנחשב , לדעתם , לאבי התורה שבעל פה . לפי אמונתם של הקראים , כבר בתקופה החשמונאית ובתקופה ההרודיאנית לחמו צדוק ותלמידיו הצדוקים בתורה שבעל פה . שמאי נחשב למורם של הקראים הקדומים . בימי 'תור הזהב , ' במאה העשירית ובמאה האחת עשרה , התגבשה ההשקפה שהתורה שבעל פה היא החטא הקדמון : כיוון שבאה לעולם , חדל אלוהים להגן על עמו , נחרב בית המקדש , והעם יצא לגלות . ספר הכוזרי , שכתב רבי יהודה הלוי , ( 1141-1075 ) היה מקור חשוב לקראים לשם שחזור תולדותיהם אף על פי שכתב אותו רבני . בספר חוזר רבי יהודה הלוי על הדעה שהפילוג התחיל בזמנו של אלכסנדר ינאי . אך לדעתו היה הבדל גדול בין הקראים ובין הצדוקים והביתוסים : הקראים אמנם התנגדו לתורה שבעל פה , אבל לא נחשבו בעיניו מינים , ואילו הצדוקים והביתוסים נחשבו בעיניו מינים . אחר כך , במאה השתים עשרה , השתמש יהודה הדסי בדעותי...
אל הספר