את תלות הגומלין הרפלקטיבית בין הזמרה והריקוד הרוחניים לבין הגוף החומרי אפשר לדמות לאפקט שיוצרת שמיכת פוך על הגוף האנושי . כאשר קר לאדם מאוד והוא מתכסה בשמיכת פוך כדי להתחמם , תחילה צריך גופו לחמם מעט את השמיכה , ורק לאחר מכן השמיכה מפיקה בתמורה חמימות רבה יותר . כדי לעורר שמחה רוחנית של ממש , שמחה שיש בה כדי לגבור על העצב המלנכולי , צריכים זמרתם וריקודם של המתקבצים כדי להתעלות בצוותא להתחיל לעתים קרובות ברמה מכנית חומרית , בבחינת 'חימום כלים , ' ורק לאחר מכן יש בכוחם של הזמר והמחול להפיח רוח שמחה אמיתית , הגוברת והולכת בקרב הרוקדים המזמרים . עם זאת , בכפוף לעקרון הצמצום , אומר הבעש"ט שהמפוח יכול להביא להתלקחות מחודשת של האש אך ורק 'אם יהיה ניצוץ א' שנשאר יכול לנפח בהם עד שיהיה מדורה גדולה כבתחילה' ( הבעש"ט א , , 1975 עמ' . ( 48 כך שאסור שפחמי המנגינה ( הרצון החופשי ) יתקררו לגמרי . במלים אחרות : בהסתופפות זו אין קולקטיביזם קיצוני ומטשטש עצמיות , וכן אין בה אינדיבידואליזם קיצוני עד כדי הסתגרות , כי אם 'אינדיבידואליזם הדדי' וחברתי ( ראה , ( M . Rotenberg , 1978 המושתת על הצוותא של 'אני ו...
אל הספר