אנקדוטה חסידית מספרת שערב יום כיפורים , כשהתאסף הקהל בבית הכנסת של העדה וכבר עמדו לפתוח בתפילה , קם לפתע הרבי , עלה על הבימה שלפני ארון הקודש והצהיר שהוא אפס ואין . הוא ביקש את מחילתם של חסידיו על היותו בעל גאווה ובעל תאווה . לאחר שסיים , עלה הגבאי והכריז גם הוא שאינו אלא אפס ואין . בעקבותיו בא הגביר של העיירה והכריז על אפסותו , ואחריו באו הדיין ויתר נכבדי הקהל , וכולם כאחד הכריזו שהם אפסים . לבסוף הגיע תורו של השמש , אך כשעשה את דרכו לעמוד , סנטו בו החסידים במחאה / 'הביטו וראו מי מרשה לעצמו להכריז שהוא אין ואפס ' ! גם האנקדוטה הזאת כהלצות וסיפורים סרקסטיים בכלל , משקפת קורטוב של מציאות . מצד אחד היא מעוררת את השאלה האם הנורמה המצווה אינה מחטיאה את מטרתה כליל . מצד שני היא מלמדת כי בשעה שאדם מצווה לצמצם את עצמו לפני המקום ולפני רעהו , עליו להיות 'מישהו' כדי שיוכל לעשות כן . עליו להיות בעל כוח כדי שיוכל לוותר על כוחו , להיות חזק דיו כדי להודות בחולשתו על ידי הצמצום ופינוי המקום לזולת . מפתחה המובהק של תורת הצמצום הבין אישי של החסידות היה המגיד ממזריטש , יורשו של הבעש"ט בהנהגת התנועה ( ...
אל הספר