באחד מערבי השבת של חורף 1965 פתח מלץ את הרדיו לשמוע את התכנית השבועית של 'קול ישראל' המוקדשת לקטעי חזנות לקראת שבת , שאהב מאוד להאזין לה טרם שהלכו לחדר האוכל . במקרה שמע את שמואל הוגו ברגמן בן השמונים מדבר על ה'אני מאמין' שלו . ברגמן , פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ומאנשי הרוח הבולטים של ישראל שהיו מקורבים לתנועת העבודה , היה אהוד מאוד על מלץ והשקפותיו הרוחניות קרובות לשלו . ברגמן לא הגדיר את עצמו כאדם שומר מצוות , וניסה לפתח גישה חווייתית בלתי אמצעית אל האמונה , ואל הרגש הדתי . בתכנית הרדיו אמר : "אני מאמין בקב"ה , בורא שמים וארץ . אני מאמין שאין העולם ניתן לעיוורון , יש משמעות בדברים הנעשים בעולם , יש הכוונה . אני מאמין כי האנשים יחיו אחרי המוות ושהם יצטרכו לתת דין וחשבון על חייהם . " דבריו החד משמעיים של ברגמן - יהודי מבוגר ממנו אך במעט , ושותף לעולמו הציוני והחלוצי של מלץ - עוררו את מלץ לחשבון נפש , שהתפרסם כמאמר בכתב \ זצ \ ז מאזניים באביב . 1965 היה זה בשיא תקופתו כמחנך ומנהל בית ספר קיבוצי , והשאלה העתיקה האם ייתכן מוסר ללא אמונה באל , והאם ניתן לחנך אנשים צעירים להומניז...
אל הספר