כמה שבועות לאחר שהשתחרר ממחנה המעצר ברפיח כתב מלץ ביומנו : "נפלאת לי , נפלאת לי , לו היה בכוחי הייתי שר לך שיר בהדר , בחסד , באור ובזיו . כיום - אחרי שנות חיים ארוכות יחד - הנך לי כביום הראשון להיותך לי , ועוד יותר מזה . בך גאולה , בך הצלה . זו המזיגה הגדולה שבך המנגנת לי במנגינת פלאים - זו המזיגה של ילדה אישה ואם . ילדה רכה , עדינה , חסרת אונים , המעוררת צורך לקחתה תחת חסות ועם זה אם גדולה , תמה - אשר החסות בה , אשר בלעדיה אין חיים . ועם כך אישה - אשר כל מתק העולם בה . וכל המילים האלו אינן מביעות המעט מן המעט מאותה רעדה פנימית אשר הנך מעירה בי . הברכיים - של ילדה , הגוף - אישה , וההוויה - אם . אולם ההפרדה הזאת מלאכותית . הכול - ממוזג יחד להפליא . " כבר היו יחד למעלה מחמש עשרה שנים , ואהבתו לרוחמה רק הלכה והתעצמה לאורך השנים . "כילדה הרגשתי את האהבה העצומה הזו , " אמרה רינה ממרחק הזמן . רינה היתה כבר בת אחת עשרה , נוגה בת שבע , והנה - היו שתיהן לדודות : ב 31 במאי שנת 1946 ילדה אוריאלה את ענת , שהפכה את מלץ לסבא בגיל ארבעים ושבע , והוא לא ידע את נפשו מרוב עונג . גם הדודות היו מרוצות למ...
אל הספר