בקיץ שנת 1927 התכנסה ברחובות 'המועצה הקבועה של קיבוץ עין חרוד / כשעל הפרק המצב הפנימי בקיבוץ ובפלוגותיו . היו אלה הימים הקשים בוויכוח שהתנהל בין מחייבי 'הקיבוץ הארצי' לבין 'האופוזיציה , ' והמשבר התבטא במצב כלכלי קשה ובעזיבה תכופה של חברים רבים את הקיבוץ . בניסיון לנתח את מניעי העזיבה של החברים עלתה השאלה , האם יש לתלות את הקולר בגורמים חיצוניים לקיבוץ , או שמא בחברה הקיבוצית עצמה . בדיון התברר כי אחת מטענות העוזבים היתה : "חוסר הווי . " נימוק זה הוביל חלק מהמשתתפים לדיון על משמעות החיים התרבותיים המתהווים בקיבוץ : עומקם , היקפם , ויכולתם למלא את צרכיו הרוחניים של האדם בחיי הקומונה . הדובר המרכזי בנושא זה היה טבנקין , ששלל את טענות העוזבים על 'חוסר ההווי' ועל 'מלאכותיות ' החיים החדשים , וקבע כי התשתית לתרבות החדשה הנוצרת בקיבוץ היא חיי השיתוף , ומהם יצמח ההווי החדש . הנאמנות ליסוד האמת בחיים החדשים , היינו - יסוד השיתוף , הוא שיבטיח מפני הזיוף , כי "אין לזייף את ההווי . " מן הראוי להקדיש בשלב זה מספר מילים לדמותו של יצחק טבנקין . קשה להפריז בחשיבותו ובמרכזיותו של טבנקין בעולמה הדחוס של ...
אל הספר