על דיבור, שתיקה ו"רפלקסיביות בזמן אמת" בראיונות עם נשים בעלות שוליות מרובה

סיגל נגר רון מבוא את מספר הטלפון של אסתר קיבלתי מרותי , כלתה . "היא לבד בבית כל היום , היא יודעת טוב עברית והיא אוהבת לדבר" אמרה לי רותי , והבטיחה "יש לה מה להגיד על כל דבר , לא יהיה לך משעמם איתה . " רותי ואני עבדנו בפרויקט חינוכי בעיר אופקים , ונשארנו בקשר גם לאחר שסיימתי את עבודתי . סיפרתי לה שאני שרויה בעיצומו של מחקר בו אני שומעת סיפורי חיים של שני דורות נשים מזרחיות שחיות באופקים , כיוון שמעניינת אותי השאלה כיצד נשים מזרחיות , שחיות בעיר פיתוח , מכוננות את זהותן לאור הדימויים הרווחים כלפיהן בשיח הישראלי . " משהו לא עובד בראיונות עם הנשים המבוגרות , " אמרתי לה . באותו שלב הייתי מתוסכלת מחוסר ההצלחה שלי בראיונות שערכתי עם בנות הדור הראשון להגירה המזרחית : נשים שנולדו בארצות צפון אפריקה ואסיה והגיעו לישראל בשנות ה 50 של המאה ה 20 כשהן בעלות משפחה משלהן , או נערות שנדרשו לחיים עצמאיים ( נישאו מיד לאחר הגעתן או נדרשו לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה . ( " המפגשים איתן לא זורמים . הן לא מדברות הרבה ויש הרבה שתיקות , " התלוננתי באוזני רותי . התייחסתי לארבעת הראיונות שקיימתי עם נשים...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד