בעיית יחס האלוהות לעולם ולבני אדם מבחינת ההנהגה וההשגחה הטרידה את המחשבה הדתית בימי הביניים , ובייחוד במאות השתים עשרה והשלוש עשרה , היינו בתקופת הצמיחה של הקבלה ובזמן חיבור ס' הזוהר . כנגד התפיסה המסורתית של היהדות התנ"כית והרבנית , שראתה יסוד מוסד של האמונה הדתית בכפיפות הבריאה והבריות להנהגה אלוהית מתמדת ומקיפה ולהשגחה פרטית מדוקדקת במתן & כר ועונש , חדרו לתוך חיי הרוח של היהדות ההשקפות הפילוסופיות הנפוצות , שראו את האלוהות כסיבה ראשונה בלבד ושללו את התערבותה במהלך המאורעות בטבע ובחיים . רוב הפילוסופים היהודית התנגדו בתוקף לעמדה זו וביקשו לקיים ולבסס את התפיסה היהודית המסורתית , אבל אגב התדיינותם עם הפילוסופים הזרים הסכימו לוויתורים ולצמצומים רבים בקביעת אופי ההנהגה ותחומיה , והקיצוניים שבהם ובתלמידיהם נטו אפילו לשלילת ההשגחה הפרטית ולהכחשת הנסים כהפרת חוקי הטבע . תורת הקבלה נקטה עמדה מנוגדת לחלוטין בשאלה זו והטעימה ביתר שאת את האמונה השלימה בהנהגה ובהשגחה עליונה . בס' הזוהר מוצאים אנו גם פולמוס חריף נגד שוללי ההשגחה , המעמידים במקומה את המקרה כגורם חשוב בדרך העולם ובגורל האדם . 'ה...
אל הספר