במקורות התלמודיים מצויים לא מעט סיפורים על אבל וביניהם כאלה המתארים התנהגויות של חכמים לאחר מות בניהם . רוב הסיפורים נקשרים להלכות אבלות ועוסקים בהתנהגויות תואמות או לחלופין , סותרות הלכות . כיוון שחיבור זה אין עניינו בחקר ההלכה , יישומה והתפתחותה , אלא בחקר ביטויי הצער בספרות התלמודית , אדון רק בסיפורים המכילים גילויי רגש של האבות האבלים ושל המשתתפים באבלם . אציג ארבעה סיפורים המספרים על תנאים בעלי שם ששכלו את בניהם ושני סיפורים על אמוראים : האחד , על רב שמואל בר יהודה 1 ראו לדוגמה : מועד קטן כ , ע"ב : " אמימר שכיב ליה בר בריה , קרע עילויה . אתא בריה – קרע באפיה , אידכר דמיושב קרע – קם קרע מעומד . אמר ליה רב אשי לאמימר : קריעה דמעומד מנלן ? – דכתיב ( איוב א ) ויקם איוב ויקרע את מעלו ; " עוד בעניין הקריעה ראו רובין . 167-163 , 1997 מועד קטן כא , ע"א : " ומעשה ומת בנו של רבי יוסי בציפורי , ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו ; " ושם בברייתא : " מעשה ומת בנו של רבי יהודה בר אילעאי , ונכנס לבית המדרש . ונכנס רבי חנניה בן עקביא וישב בצדו , ולחש הוא לרבי חנניה בן עקביא , ורבי חנניה בן עקביא ...
אל הספר