הנורמה הקהילתית שקיימה את העם היהודי בגלות החזיקה מעמד במרכזים הפזורים והמתחלפים של ארצות שלטון האסלאם והנצרות עד ראשית הזמן החדש . התפנית המשברית שערערה את התשתית הכלכלית , הפוליטית והתרבותית של נורמה זו לא התחוללה בבת אחת . היה זה תהליך היסטורי שנמשך , בעליות ובמורדות , בקצב שונה ובצורות שונות , בכל ארץ וארץ , החל במאה השש עשרה ועד לאמצע המאה התשע עשרה . התהליך הגיע לשיאו המשברי בשתי מלחמות העולם שהתחוללו במחצית הראשונה של המאה העשרים : המרכזים הגדולים של העם היהודי במזרח אירופה ובמרכזה נעקרו עקב פרעות , מצור כלכלי , הגירה קטסטרופלית , כפיית טמיעה מוחלטת בברית המועצות , וההשמדה בשואה . גם המרכזים היהודיים הקטנים בארצות האסלאם : צפון אפריקה , מצרים , תימן ועיראק , נעקרו עקב הזעזועים שחוללו שתי מלחמות העולם . נשארו שני מרכזים חדשים בהתהוותם : האחד ב"עולם החדש , " שבו התפתחה ציביליזציה מערבית חדשה על סלע היסוד של הטבע הבתולי , בכוונה ללמוד מטעויות העבר ולמנוע את הכשלים שהרסו את הציביליזציה האירופית , והשני בארץ ישראל , שהייתה אז מיושבת בדלילות על ידי אוכלוסייה ערבית ענייה , רוב מרחביה ה...
אל הספר