היחסים בין השלטון לבין תנועת המחאה האזרחית שקמה בישראל בקיץ 2011 עוצבו כבר מראשיתם בצלם של שני ניגודים בסיסיים . ראשית , השלטון ניסה לצייר את המוחים כמי שאינם יודעים מה הם רוצים , בעוד שהפעילים והמפגינים טענו שעילת המחאה ברורה מאיו כמוה , גם אם המוחים אינם מדברים בקול אחד . שנית , השלטון טען שהמחאה מונעת מאינטרסים פוליטיים , בעוד שהמוחים עצמם הקפידו לטעון שפעולותיהם אינן פוליטיות . טענותיהם של שני הצדדים נראות בעייתיות . מצד השלטון , אם אמנם המחאה מבקשת לשרת מטרות ואינטרסים פוליטיים , כיצד אפשר לטעון שהיא חסרת כיוון ? גם עמדתם של המוחים לקתה בחוסר עקביות : אם המחאה איננה פוליטית , כטענתם , כיצד אפשר להתייחס אליה כאל תנועת נגד אזרחית המבקשת לחולל שינוי משמעותי במצב העניינים ? דומה שמה שעמד מאחורי טענת נציגי השלטון שהמחאה היא פוליטית היה ההאשמה כי מה שהניע את המוחים אינו דרישותיהם הגלויות - להוזלת יוקר המחיה , לשיקום מערך הדיור הציבורי , לחינוך חינם לגיל הרך או לשינוי כולל של השיטה הכלכלית-חברתית - כי אם השאיפה למוטט את שלטון הימין . דוברי השלטון טענו כי המוחים פועלים בסתר בשליחות השמאל ...
אל הספר