ספר זה של פרופ' יהושע בלאו , * עניין רב בו גם למי שאין עסקו בחקרי לשון ערב ובמזרחנות . הכותרת מעמידה אותנו לאלתר על הדמיון ועל השוני כאחד בהתפתחותן של שתי הלשונות האחיות , שהגורל חזר ועשאן שכנות , אף כי טיב השכנות בין הדוברים בהן עודנו בעייתי ביותר . שתיהן הוצרכו לקום לתחייה , או שמא מוטב לומר : להקיץ מתרדמת דורות . אבל תואר השם 'הספרותית , ' שהמחבר מצרפו לערבית , מלמד על הבדל מכריע בתהליך תקומתה של שפה זו לעומת תהליך תקומתה של העברית . המזוהים כערבים לא חדלו מעולם לדבר בלשון עמם , אבל לא היתה זאת 'שפה אחת ודברים אחדים' כי אם שורה של להגים מקומיים שכל אחד מהם חטיבה לשונית לעצמה , במקרים רבים — עד כדי אי יכולת לקיים תקשורת של הבנה בין המדברים בדיאלקטים שונים . מה שאיחד את הערבים בכל אתר ואתר היה הלשון הקלסית , הספרותית , בעיקר שפת כתבי הקודש של האיסלם ( ובמידת מה שפת יצירות ספרותיות קדם איסלמיות . ( ברם , אחדות זו התקיימה רק בדיוטה העליונה של החברה הערבית , בקרב תלמידי חכמים ומשכילים , ואילו להמוני העם היתה לשון המופת כספר החתום . לימים הסתאבה שפה ספרותית זו , ניתקה מוסרות של תקנים מח...
אל הספר