בסוף 1940 החלו להיווצר בוועד בקיעים , אשר הביאוהו אל סף התפוררות . בוויכוח סביב המחאה הציבורית כנגד בריטניה החליטו רוב חברי הוועד להימנע מפעולה . בעקבות זאת פרש כאמור מן הוועד הד"ר ש' גולדמן , מייסד הוועד והרוח החיה במאבק הציבורי האקטיבי בשנים . 1939-1938 גם מנהיג "אקטיביסטי" נוסף - הד"ר א"ה סילבר , פרש , וחזר ונסתגר בקהילתו בקליבלנד . עזיבתם של שני מנהיגים אלה החלישה מאוד את הוועד ונטלה ממנו את מנהיגותו הפעילה . המחלוקת הפנימית בתוך הצ"א בין קבוצת ליפסקי לבין 'יורשי קבוצת ברנדייס , ' אשר שיתקה גוף זה בשנים , 1941-1940 עברה גם לזירת ועד-החירום : רוברט סאלד ולואי ליפסקי עמדו משני צדי המתרס , ושאר חברי הוועד תמכו בזה ובזה . מאבק פנימי זה יש לתלותו בעצם הדבר שליפסקי שהיה אחד משלושת היושבי ראש של ועד-החירום הגביר את פעילותו בוועד לאחר שסולק מהצ"א . מתנגדיו ראו בחשש גובר איך ועד-החירום נעשה ל"מצודת ליפסקי . " אין ספק שבפני ליפסקי ומתנגדיו עמדה הדוגמה של "הוועד הפועל הציוני הזמני" משנות מלחמת העולם הראשונה . בראשותו של ברנדייס נעשה הוועד גוף שקבע את המדיניות הציונית האמריקנית וכפה את מרותו ע...
אל הספר