מאחר שכבר נתמלאו רוב מכסות ההגירה להצלה מאירופה , וכל ניסיון לשנות את חוקי ההגירה נידון מראש לכישלון , נאלץ הממשל להשתמש באשרות מבקרים כדי להציל פליטים פוליטיים שחייהם עמדו בסכנה . הענקתן של אשרות אלו לא היתה מוגבלת במספר , אבל 1924-מ התפתחו כמה נהלים , והחשוב שבהם היה כי המבקש אשרה כזאת נתבקש להוכיח כי לאחר תום שהותו בארצות-הברית יוכל לחזור לארץ מוצאו או לארץ אחרת . תוקף האשרה הוגבל לשישה חודשים . אין צורך לומר כי הפליט הפוליטי , אשר קיבל אשרת מבקר , לא היה יכול להוכיח כי אמנם יוכל לחזור לביתו לאחר תום "ביקורו , " שהרי נאלץ להימלט , אבל מאחר שרק אמצעי זה עמד לרשות הממשל , הורחבה ההגדרה ל"ביקור" ומשכו נקבע ליותר מששת החודשים שמגביל החוק . להצדיק חריגה זו מן ההגבלות צורף לבקשת "אשרת החירום" סעיף המציין כי הפליט מסכים לעזוב את ארצות-הברית מיד כשיתאפשר הדבר , ועם בואו לארצות-הברית יתחיל לפעול לשם כך . מלבד זאת היה על "הוועדה המייעצת לנשיא" ועל הארגונים הממליצים להבטיח למחלקת המדינה שיעשו כל שביכולתם כדי להעביר במהירות את הפליטים לארצות אחרות . לאחר ההתלהבות הראשונה להצלת מנהיגים פוליטיים ...
אל הספר