התנועה הציונית בארצות-הברית , כמו התנועה הציונית כולה , ראתה במאמציהם של גורמים יהודיים למצוא ארצות הגירה ליהודי גרמניה פילנתרופיה חסרת ערך או פעולה עוינת לציונות אשר יש להיאבק בה . עם עליית היטלר לשלטון ראו הציונים בצרתם של יהודי גרמניה הוכחה לאמתות הפתרון הציוני , וכל תוכנית לעידוד הגירה לאזורים אחרים גונתה מפני שסיכנה את השגת המטרה הסופית של הציונות . ואולם משהחמיר מצבם של יהודי אירופה , ונסגרו שערי אדץ-ישדאל , חל שינוי כלשהו בעמדת ציוני ארצות-הברית 33 בנוגע לשאלת הגירת יהודים לארצות אחרות . על רקע זה אפשר אולי להסביר את היחס הקר והמתנכר של חברי התנועה הציונית בארצות-הברית לפליטים יוצאי גרמניה , צ'כיה ואוסטריה . בעיקר ניכר יחס זה כלפי הפעילים הציונים ואף כלפי מנהיגים ציונים ותיקים , אשר הצליחו להגיע לארצות-הברית 34 בגל ההגירה בשנים . 1939-1938 נראה שהללו הצטיירו בעיניהם כ"בוגדים" על שלא עלו לאדץ-ישראל , כ"הוכחה חיה" לכישלון המדיניות הציונית . יחס זה נמשך גם בחודשי המלחמה הראשונים ונשתנה רק משחדרה ההכרה כי כל הגירה מאזורי השלטון הנאצי היא הצלה , ואפילו היא גירוש למאוריציוס .
אל הספר