המיתוס הרווח בתרבות המערבית של "האמן המתבודד" היוצר בסדנתו בבדידות מזהרת , מנוגד לאין-ספור מיזמי אמנות משותפים שנעשו לאורך הדורות . גם באמנות המודרנית , החל באמני הדאדא וכלה באמנים שיצרו בניו יורק של שנות החמישים והשישים של המאה 20-ה ( כמו רוברט ראושנברג ואלפרד לזלי , ( שיתפו פעולה יוצרים פלסטיים עם סופרים וכוריאוגרפים ויצרו יחד מיזמי אמנות . אולם רק עם עליית הפמיניזם האקטיביסטי בארצות-הברית הפך שיתוף הפעולה האמנותי לאמירה פוליטית מוצהרת . נשים פמיניסטיות , ובכללן אמניות פמיניסטיות , משכו ידן במופגן מארגונים בעלי היררכיה מקובעת , והעדיפו לפעול בקבוצות דמוקרטיות שבהן לכל חברה בקבוצה היתה יכולת השפעה שווה . ז'וליה קריסטבה , בחיבורה "זמן הנשים , " משנת , 1979 השוותה את יחסם של הזרמים הפמיניסטיים של שנות השבעים למנגנונים חברתיים של כוח : "הזרמים הפמיניסטיים העכשוויים [ ... ] סולדים מן הכוח הקיים והופכים את המין השני לחברת נגד . הולכת ומתהווה חברה נשית , מעין אני אחר של החברה הרשמית , המשמשת מקלט לתקוות העונג . כנגד האמנה החברתית-סימבולית הקורבנית והמתסכלת עומדת חברת-הנגד המדומה : הרמונית ,...
אל הספר