ביטויי הנדיבות הפדגוגית , שהוצגו לעיל בדבריהם של מונטיין , של רוסו , של ניטשה , של קורצ'אק ושל "הנטורליסט-התרפויטי , " מפליאים לסרטט את קווי המתאר של אופן הנוכחות או של ההוויה הייחודית של המחנך . את המסר המשותף לכולם ניתן אולי לכנות בשם אהבה פדגוגית הומניסטית . אהבה זו פירושה עניין שמגלה המחנך בתלמידיו מתוך : ( א ) קשב וכבוד לאישיותם הקונקרטית על מגוון חוזקותיה וחולשותיה ; ( ב ) רצון לסייע להם בהגשמת הפוטנציאל האנושי והאישי שגלום בהם ; ( ג ) שאיפה להדריכם במיטב נופי התרבות האנושית וללמדם כיצד להפיק מאלה העשרה והשראה , חיוניות וצמיחה , משמעות והנאה . מנקודת הראות של התלמיד , כפי שמסביר זאת מרטין בובר במאמרו "על חינוך האופי , " מדובר במפגש , שמכונן בתלמיד אמון אישי במורה מתוך ההכרה , שהמורה אינו פונקציונר בשירות מנגנונים חברתיים , אלא מחנך שמעמיד בראש מעייניו את התפתחותו ואת רווחתו שלו ( של התלמיד ;( ולא פחות מכך , שמעורר בקרבו אמון ברוח האדם - במחשבה החקרנית , באישיות האוטונומית , ברגישות המוסרית , באידאליזם החברתי ובדמיון היוצר . אמון דו-פני שכזה , במיוחד בחברה המצויה במשבר של סמכות ות...
אל הספר