בפרק הקודם ראינו שדיאלקטיקת הקיום , בתפיסה הקירקגוריאנית , מתוחה בין שתי רמות של הבלתי אמצעיות : 'הבלתי אמצעיות הראשונה' ו'הבלתי אמצעיות השנייה' או ה'עליונה . ' במלים אחרות , הדיאלקטיקה מתוחה בין בלתי אמצעיות שלפני הרפלקסיה לזו שאחריה . הבלתי אמצעיות הראשונה , מתאפיינת בכך שהיא מצב קיום טרום רפלקטיבי . משמעותה האחרונה של קביעה זו היא , שבמצב זה , הקיום האנושי אינו נבחן ונשפט על ידי התודעה העצמית . האני ברמת קיום זו אינו מוגדר כסובייקט ( ראה י . ק ,. עמ' . ( 147 אולם , אין פירוש הדבר שבמצב קיום זה , התודעה נעדרת לחלוטין . קירקגור טוען , שהקיום הבלתי אמצעי הוא מצב כזה , שבו יש לאני רפלקסיה סופית , אך לא רפלקסיה אינסופית ( ראה כ . א . א ,. כרך , 11 עמ' . ( 188 כלומר , האני המצוי במצב זה , אינו תופס את עצמו כסינתיזה בין הסופיות והאינסופיות ; בין האפשרות וההכרחיות , הוא אינו מודע למתח הדיאלקטי שבין האידיאלי והריאלי ( ראה י . ק ,. עמ' . ( 154-147 האני במצב זה מזהה את עצמו עם קיומו הסופי , ולפיכך , תודעתו היא סופית , הוא מזהה את עצמו באופן מוחלט עם ביטויי הקיום החיצוניים העובדתיים . בהמחלה ע...
אל הספר