מאת יעקב פיכמן בשנת תרס"ה , שנה שיצירתו נתברכה ובה הגיע לפסגת כוחו , נכתבה השירה הגדולה 'מגילת האש' — השתפכה פתאום , בלתי צפויה , בלתי בנויה . משהו נשאר בלתי אמור בה , בלתי ברור - ואולי לא רק לקורא , כי אם גם למשורר עצמו , שהרבה לדבר עליה עם חבריו , שהרצה עליה פעם גס הרצאה גדולה , ואם גם הוסיף משהו להבנתה , העלים על העיקר , באשר היה נעלם גם ממנו . בימגילת האש' בולט כיותר , בצדו של הנושא העיקרי - בקשת האש הקדושה - ההולך ומתגלה ושב ונעלם חליפות — המוטיב של האהבה . ויש שהוא נעשה כאן עיקר , והכול נבלע בתוכו . שנה אחת קודם ( תרם"ד ) התפרצה בפעם הראשונה כנחשול עצור , שירת האהבה הלוהטת 'איך . ' עד אז היו שירי האהבה של ביאליק הומים ומשתפכים בצניעות אלגית — מעוטי עוז , מעוטי דם . אכן היה בהם תמיד משהו משלו : לא אהבה ממשית , ארצית , כי אם משהו נעלה מ'אהבה נהיה / מהגשמת החלום . הוא גם ירא הגשמה זו : הלא הוא מה שניתן לו ביטוי בהיר משמעות כל כך בחרוזי התום העדינים : זכה את מהיות לי חברת קדושה את משבת עמי ... זהו מה שמפעם בעצם גם בשירים עמוקים יותר , כ'עם דמדומי החמה / שירת ההתרפקות , הרועדת בזוהר ...
אל הספר