יום , 1 . 11 . 1998 , 'א אחרי החגים . אני מחזיקה ברשימת נוכחות , מחכה להן . אחת אחת הן יורדות למרתף , מתכנסות אל המעגל כמו גיר פחם המסמן את סיבובו האדיש התמידי של כדור הארץ . זמן שאול ועולם שאול . עשר אמהות באו אל החדר . במרתף . התקבצו , התכווצו לכאבן . פעם הייתה להן שפה . אכלו , שתו , מתו מצחוק , מתו מאהבה , מקנאה , מהתרגשות , ועכשיו הן מתות מעייפות , כי בניהן מתו והן חיות באופן מינימלי . וגם זה לא מובן מאליו , כי הן לא מכירות את עצמן . הן לא הן . הן לא . בבטנן חור מוצק , מצב הצבירה של חסר . אם לשתיקה היו מילים , מה הייתה אומרת ? " אני רוצה לדבר , אני רוצה לצרוח . " שמענו , שמענו על השתיקות שהולכות תמיד נגד עצמן . זה הנושא המכריע – רצון להמשיך ולדבר כדי להתקיים , ודחף שווה בעוצמתו לשתוק ולימוג . עולם לא מובן . שותקות אל כאבן , אל חרדת הכיליון ואל הכמיהה אליו . ניסיתם לנחם אותן : " הרצון לחיות כנראה מנצח . " מיותר . הן איבדו את תחושת הזמן , החלל והמקום – אבסורד . תודעתן מתבוננת עליכם ופוסלת את עצם היכולת להתמודד . עיוורות , נטולות גוף . ממעמקי המצוקה התקבצו אל החדר במרתף , שולפות עצמן ...
אל הספר