הגלות המשולשת: דימויה של ניצולת השואה בקולנוע העלילתי הישראלי

ליאת שטייר לבני סרטים מתרגמים תמונות של העבר , ההווה והעתיד למען הציבור הרחב , ובכך הם שותפים פעילים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של קבוצות בחברה . שנים ארוכות הוצגו הנשים בתרבות הישראלית כ'אחר' פגום , שולי , לעומת הגברים ) בעיקר האשכנזים , ) שתוארו כרוב הנורמלי . הנשים תוארו בדרך כלל באמצעות סטראוטיפים – כאובייקט מיני או כאימהות – ותפקידיהן תוארו כקשורים בעיקר למרחב הפרטי ) עקרת בית ( או בתחומים שנתפסו ' נשיים מסורתיים' ) התנדבות , חינוך , בריאות וסעד . ) התכונות שיוחסו להן הן רגישות , תלותיות , פגיעות או חוסר רציונליות , ואילו תכונות כמו היגיון , אמביציה ופעלתנות יוחסו לגברים . עד שנות השמונים חלוקה מגדרית זו הונצחה גם בקולנוע הישראלי : נשים , לרוב , לא הופיעו במרכז הנרטיב הסיפורי , לא קידמו את העלילה ונמצאו במקום שולי . רק בסרטים מעטים – דוגמת הבית ברחוב שלוש ) משה מזרחי , ) 1973 ואני אוהב אותך רוזה ) משה מזרחי , – ) 1972 הופיעה אישה יוזמת , פעילה ואחראית לגורלה . בעשורים האחרונים לעומת זה יותר ויותר סרטים מציבים במרכזם דמויות נשיות ומספקים ייצוג מגוון ופרטני של הנשיות הישראלית . בסרטים...  אל הספר