שיתוף פעולה של החרדים עם הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד הוא בגדר פיקוח נפש, לא פחות!
על קהילותיהם בגולה מתרגשת בקרוב לבוא כליה פיזית ורוחנית, וללא תמיכת הקרנות לא תוכל להתממש עליה חרדית המונית. זאת משום שיש צורך להכין לקראתה פתרונות התיישבות ייחודיים וגדולים.
צורך זה גובר על כל דרישה דתית כזו או אחרת, עקרונית ככל שתהיה. ואם יתמלא , גם הדרישות יתמלאו מאליהן!
זהו למעשה תמציתו של חזון מעין־נבואי שהתגבש בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, על ידי שני סופרים ירושלמים. בהמשך, התעצב חזון זה לכדי גוף מנהלי זעיר שפעל מטעם הקרנות הלאומיות שהוציא לאור ירחון מיוחד אחד. קולות החזון נשמעו והדהדו. הדיו נשמעו בגרמניה, פולין, ארצות הברית וגם בג'רבה, עירק ומרוקו. האזינו לו יהודים אדוקים, משכילים, חופשיים, חלוצים ובעלי בתים כאחד, והם פתחו אליו את ליבם ואף את כיסם. אך כל זה לא הבשיל לכדי מעשים של ממש. מדוע?
שאלה זו היא העומדת במרכזו של הספר "ולו רק הד", המגולל לראשונה את קורותיה של המחלקה לתעמולה בקרב החרדים בקרנות הלאומיות", ומעניק לקורא הצצה לכתביה. זאת תוך בחינת אופני השפעתה על העולם החרדי ועל העולם הציוני בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
אל הספר