במרכזה של מגילת רות עומדת הצטרפותה של אישה מואבייה לעם היהודי. הדבר מעורר בעיה חמורה, אשר הקובץ המדרשי הקדום "רות רבה" מתמודד עמה: לפי התורה, עמונים ומואבים פסולים מלהצטרף אל העם היהודי גם לאחר דורות. דרשת הפסוק "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", אשר טוענת שהאיסור חל על גברים בלבד, עשויה להכשיר את התקבלותה של רות. אלא שהלכה זו מתוארת בסיפורי המדרש כמעוררת מאבק עז אשר לא שכך גם בתקופתו של דוד המלך, צאצאה המפורסם של רות.
בספר "נערה מואבייה" מעיינת תמר מאיר באופן שיטתי בסיפורים שבליבת המדרש – סיפורים דרשניים ומעשי חכמים; היא בוחנת באמצעותם את האידאות שכיוונו את העריכה של "רות רבה", מתוך ההנחה שדווקא הסיפורים, בהיותם טקסט החורג מהרצף הפרשני, משקפים את מגמותיו של העורך. המחברת מראה כיצד שאלות ההתקבלות של רות המואבייה ושל ההלכה כרוכות זו בזו, כמו גם זאת ששאלת התקבלותה של רות משמשת עבור חז"ל מקרה בוחן לשאלה של התקבלות הלכות חדשות, שאלה בעלת חשיבות מכרעת בעולמם של חז"ל.
אפשרות הקבלה של האישה החדשה, וכמוה של ההלכה החדשה, מבוססת על הדיאלקטיקה של מסורת מול חידוש. זהו אמנם חידוש, אך יש לו בסיס מוקדם ומוסמך. המדרש וסיפוריו מציגים התבוננות עצמית של חז"ל ביחס לאופנים שבהם מתבצעת עבודתם כמחדשים וכמשמרים. שאלות אלו, שהעסיקו את החכמים והפרשנים היהודים במאות הראשונות לספירה, הן משאלות היסוד של מחשבת ההלכה. העיסוק בהן בספר זה עשוי לתרום לדיון פרדיגמטי בשאלות של התחדשות ההלכה גם בדורנו.
אל הספר