בספרם אומנות הסימפטום מציעים יוחאי אופנהיימר וקציעה עלון קריאה חדשנית ביצירתו של אהרון אפלפלד, אשר משתמשת בכלי המחקר הפסיכואנליטיים, הפוסט– קולוניאליים והפוליטיים ומחלצת מן הספרות העניפה של אפלפלד שלל תובנות. לטענתם, יצירתו איננה מתייחדת בעיסוק מפורש בסיפורים של אובדן ואסון קולקטיבי, בחוויות טראומטיות של אלימות שמונחלות מדור לדור, אלא להיפך, היא מתייחדת בייצוגם העקיף על ידי מכלול של סימפטומים הקשורים ונובעים מהם. קריאה זו מבליטה לא רק את הדימויים האנטישמיים שהנוצרים עשו בהם שימוש אלא את אותם דימויים אנטישמיים (למשל ביחס לגוף היהודי) שהאידיאולוגיה הציונית ידעה להפנים ולנכס לעצמה וכן את הביטוי הכמעט סמוי מהעין לאופן בו דמויותיו הפנימו את הדיכוי והפכו אותו לחלק מחייהם. מכאן מוסברת העדפתו של אפלפלד את הסימפטום על פני הייצוג התודעתי–פסיכולוגי המפורש. במקום מעמקי התודעה הבלתי נגישים, הוא מדגיש את הביטויים המוחצנים, העקיפים, ומעצב מערך מחושב של סימפטומים: השתקנות של הדמויות, הגמגום, השיכחה החלקית, העיסוק בהסחת דעת, התנועה המרחבית התזזיתית והמחלות הנפשיות והגופניות. גם הסתירות שמאפיינות את הטקסט האפלפלדי הן סימפטומטיות באותה מידה: שלילת הגלות מצד אחד לעומת המשיכה אל הטריטוריות הגלותיות מהם היגרו יהודים לארץ ישראל מצד אחר; שלילת הגופניות היהודית הגלותית לעומת חשיפת עוצמתו הכמעט על–טבעית של אותו גוף; דיכוי היידיש באמצעות הגרמנית ואחר כך העברית, לעומת ההיזכרות הלא–רצונית בשפה המודחקת; יחס של אמון כלפי השפה מצד אחד לעומת יחס של חשדנות כלפיה, ועוד. הופעתם של סימפטומים אלה - על הדו–משמעות הברורה שלהם - ניכרת ביצירתו של אפלפלד במרחב הפרטי, המשפחתי, הקיבוצי וכמובן הפואטי.
אל הספר