קראו בכותר - מי מפחד משוויון? על חינוך וחברה בישראל
9
בה . אחר כך החלפנו את הקידומת והחלפנו את הסיומת , יותר ויותר חשבנו על הבית הפרטי שלנו , הבית הלאומי הפך למובן מאליו . נזכרנו בו רק בשעות משבר . כשהלכנו על הסף . אולי זו התבגרות ואולי זו תבונה ; קצת פחות התלהמות של גיל הנעורים , קצת יותר שיקול דעת . ואולי זו המאה העשרים ואחת עם הספקנות שהיא נושאת בכנפיה ; קצת פחות ביטחון בכוחו של האדם , קצת יותר פחד מקצו של העולם . איך חיים בעולם שהוודאות בו נשחקת ? איך מחנכים בעולם שיש בו יותר שאלות מתשובות ? רבי ומורי פרופ ' ישעיהו ברלין לימדני שחובה עלינו להמשיך ולהאמין . עקרונות וערכים , אמר , אינם מקודשים פחות מפני שאין לערוב למשך קיומם . השאיפה לנצחיות אינה אלא כמיהה אל הוודאות של ימי הילדות . ״ להבין את תקפותם היחסית של עקרונותיך ואף על פי כן לדגול בהם ללא רתיעה , באלו נבדל אדם מתורבת מן הפרא . תביעה מעבר לזה היא סימן היכר לחוסר בגרות מוסרי ופוליטי עמוק ומסוכן . ״ זו גדולתו של האדם המשכיל בן זמננו שאינו בורח מהספק אל הוודאות המוחלטת , אך גם אין הוא נותן לספק לרפות את ידיו . אמרו , זו דרכו של הפתי שאינו רוצה לראות את מה שלפניו . אני אומר , זו דרכו של אדם שיודע שהוא בן חלוף , שמכיר את סכנת הטעות ובכל זאת מחפש משמעות . את הצורך במשמעות אנו אמורים להנחיל לבנינו ולבני בנינו . אמורים לטעת בהם את התקווה שהחיפוש האישי והלאומי יישא פירות . אך אין אנו אמורים לקטוף עבורם את פירות החיפוש . המתנה הגדולה ביותר שדור יכול להעניק לדורות הבאים אחריו היא זמינות הידע ותחושת המחויבות ללמוד , לבחון ולחקור את העבר לצד החירות לגבש את תמונת העתיד . במקביל לרצון לחקור את העבר אמור החינוך לטפח גם את מידת הצניעות ואת מידת האדם : לא כל יום גאולה , לא כל יום חורבן , אלא אורך רוח המכשיר אותנו להליכה בדרך ארוכה ומפותלת שאין לנו ברירה אלא להמשיך ללכת בה כמיטב יכולתנו , ולחפש , מעבר לכל פיתול , את דרך הישר . איך יוצרים משמעות בעידן של ספק , איך מתווים עתיד בעידן שתעתועי ההיסטוריה גלויים בו לעין ? עושים את הבלתי - ייאמן . רואים את הסדקים