|
|
עמוד:69
נוטש . קמה מהומה . איש לא תורגל למצב שכזה . החלו טלפונים בהולים לבסיס היחידה . הקצין הבכיר , שניהל את המצב מאזור רמת השרון , התלבט והתחבט , ולבסוף הורה לנטוש . ההוראה , להבנתי , הייתה להעמיס את הציוד הסודי על קומנדקרים ולהימלט דרומה . את מה שלא ניתן לקחת – כך הורו – יש לשרוף . הרבה לא ניתן היה להעמיס תוך זמן קצר כל כך . אז בעיקר שרפנו . נדמה לי שהייתי הראשון ששפך את הנפט או הבנזין על שולחנות העבודה , על עמדות המכשירים . אחרים הביאו את האש . הייתה שריפה גדולה לתפארת , כמו במוסקבה טרם כניסתו של נפוליון . בהשאלה היסטורית לא מדויקת נראינו , מן הסתם , כמו יהודים שעה לפני הפוגרום באוקראינה . הנה הקוזקים באים , הנה אנחנו מעמיסים על העגלה את הכרים והכסתות ומה שאפשר - ונמלטים . זה לא דמה כלל למורשת צה"ל , שלמד מ"ההגנה , " שלמדה מהצבא האדום , שלמד מהגנרל פנפילוב את האמירה המיתולוגית ממלחמת העולם השנייה : “ גדולה היא רוסיה , אך לסגת אין לאן - מוסקבה בגבנו . " הצנחנים שיצאו צפונה לקראת החטיבה , בלי לדעת כי היא פיקציה , אבל עם נכונות למגע בנשק נחות – היו היחידים שהעלו בעיניי הצעירות ניצוץ של גאווה . כך , למדתי פעם בגולני , צריך לנהוג חייל . אבל אנחנו נמלטנו , אף כי היו לנו רובים . יצאנו אל תוך הלילה , אל תוך רצועת אספלט עקלתונית , כאשר בנקיקים שבשמאל הדרך , ולעתים גם מימין לה , שורצים חיילי קומנדו מצרי שיכורי הצלחה ורעבים לציד . אלוף יוסף אבידר , מראשוני אלופי צה"ל וסגן הרמטכ"ל , ניסח את הגרסה העברית לפנפילוב . הוא אמר : “ נקודה עברית לא עוזבים . זהו מקום קדוש . " התנחמתי בכך שראס-סודר , לכל הדעות , לא הייתה “ נקודה עברית , " ובוודאי לא קדושה . המזל עמד לצידנו . וכבר בחצי הלילה נכנסה השיירה הקטנה , ללא פגע , אל הבסיס המרכזי באבו –רודז , בירת הנפט של סיני . אודה על האמת : לא חשבתי עוד על הצנחנים . הייתה תחושה של הקלה . אנחנו כבר לא שם . מתק של פורקן גדול פשט באברים המכווצים . נרדמנו רפויים על הכלים . מסביב עוד היו הכנות למסיבת ערב סוכות . כבר לא חשבתי על האמירה של קירקגור . הכול נראה שקט . שקט של תעתוע . מי שיער שהגרוע מכל עדיין לפנינו . זה קרה לקראת שעות הצהריים המאוחרות , שעה שהשמש נטתה מערבה . לפתע הגיחו ממזרח , מן הכיוון בו אמורים היו להימצא כוחותינו על ההרים - שני מפציצי סוחוי מצריים . ראיתי את הרשע בעיני הטייסים . אפילו שלא ראיתי את פניהם פיזית . הסיטואציה הייתה אכזרית . לא אשכח לעולם . לפתע החלו לנשור מבטנם , בשתי שורות , פצצות שחורות גדולות , כמו ביצים מכרסה של אשת השטן . ראיתי את התמונה מקרוב ומייד הטלתי עצמי על הקרקע לצד קיר של מבנה . אחדים מעמיתיי , שאת שמותיהם המשכתי לא לדעת , נפלו אפיים ארצה , כמותי . עוד אנשים סביבנו נחבטו באדמה באימה . היו רעמים אדירים של פיצוצי תופת . הכול רעד ורקד . הייתה מערבולת . חלל העולם הצטמצם והתמלא עשן , אבק ופיח . היום נהפך באחת ללילה שחור . השמש נעלמה כאילו נהרגה . באותו הרגע לא היה בסיס , לא היה צה"ל , לא הייתה מדינת ישראל ולא הייתה פצצת אטום . היינו רק אני והסיוט . לא ראיתי דבר . לא יכולתי לנשום . הפה והאף התמלאו בעיסה לא מזוהה . אבל בראש היה מיד הבזק קיומי : אני חי , עדיין חי ! מיששתי את עצמי . הייתי במבצע כראמה , הייתי בירושלים בקרב , הייתי במעוזים , בהפגזות מלחמת ההתשה . אבל את מלוא עוצמת הכיליון הפוטנציאלי חשתי רק אז , באבו-רודז . זו הייתה דרזדן שלי . 15 צנחנים טירונים , שרק חזרו מהמרדף אחרי הקומנדו המצרי בהרים , סיימו שם את חייהם , בני 18 בלבד . חלקים מהבסיס נמחקו . נדמה לי שהאירוע הזה לא הוזכר מעולם בכתובים . עברה חצי שעה . השתרר שקט של בית קברות בלילה . אור היום לא חזר ורעמי הפיצוצים שכבר נמוגו עדיין הלמו בעור התוף בעוצמה . חלק מהגופות שהיו מוטלות סביבי “ התעוררו" לחיים . הסיוט נגמר לכאורה , אבל ההלם נמשך . הוא לא הסתיים גם כאשר נערכנו , עם שאר חיילי אבו-רודז , להגנה היקפית על הבסיס . אמרו כי יש חשש מהתקפת קומנדו מתואמת מהים ומההרים . אלא ששום דבר מזה לא קרה . אולי כדי שלא יהיה לי חומר להאריך את הסיפור . אבל היו סיפורי המשך . אתאר אותם בפרק שעוד יבוא . הוא יכלול , כנראה , את סיפור ההימלטות שלנו לבסיס שארם א-שייח ; את השהות בבסיס “ קפיטן" שמעל לשארם ; את סיכול מתקפת מטוסי ה"מיג" על הבסיס הגדול בשארם , את הטיסה בחזרה ארצה ; את ההתארגנות ביחידה ואת החיים כחולדות אנושיות במחילות של בסיס בבל על הר אום-חשיבה , אליו נשלחנו לשבועיים . את פרק הסיום אקדיש כנראה לשהות נוספת בת שלושת החודשים בראס-סודר “) נקודה עברית לא עוזבים ( " ... בקרון ההפעלה שהובא למקום לאחר שריפת הווילה הייעודית בתחילתו של פרק פתיחה זה . אז גם אשאל את השאלה ששאל מפקד הגדוד הבריטי שחייליו השבויים בידי היפנים הקימו את הגשר על הנהר קוואי בעמל ידיים מפרך : “ כאשר אשאל את עצמי מה הועילה נוכחותי האישית במלחמה הזאת , אדע בדיוק מה להשיב . " לי , לעומת זאת , לא בטוח שתהיה תשובה ... לפתע הגיחו ממזרח שני מפציצי סוחוי מצריים . ראיתי את הרשע בעיני הטייסים . אפילו שלא ראיתי את פניהם פיזית . הסיטואציה הייתה אכזרית . לא אשכח לעולם מטוס סוחוי 7 מצרי תוצרת בריה"מ . שעה שהשמש נטתה מערבה , הגיחו לפתע ממזרח , שני מפציצי סוחוי מצריים
|
|