|
|
עמוד:13
פרק ראשון העבר , חקירתו וחוקריו מחקר , מציאות וסיפור העבר זה יותר מאלפיים וחמש מאות שנה מעורר העבר עניין אצל בני האדם החיים בהווה , מגרה את סקרנותם , ומעסיק אותם בדרכים שונות . למילה היוונית העתיקה " היסטוריה" יש בימינו משמעויות אחדות : האחת , מחקר , חקר העבר , שהעוסקים בו מבקשים לבססו כמדע ; השנייה , מציאות שהתקיימה בעבר או מאורעות העבר , כלומר מושאו של המחקר ; והשלישית , סיפור — אמיתי או מדומה — של מאורעות העבר , שאינו תוצאה של המחקר דווקא , אלא אפשר שהוא קיים בזיכרון או מעוצב בו ובאמצעותו , ואפשר שהוא נמסר בעל פה מדור לדור . המשמעות המשולשת הזאת של המילה " היסטוריה" — מחקר , מציאות וסיפור העבר — עומדת ביסוד המתחים והעמימות המלווים את תולדות הדיסציפלינה ההיסטורית המודרנית , ובמוקד המחלוקות והוויכוחים המעיבים על מעמדה , ומעלה תהיות על היחס ביניהן , על טיבו של המחקר ההיסטורי , על טיבו של הידע שהוא מייצר , וכן על אופי עבודתו של ההיסטוריון , על הבחירות שהוא עושה ועל מידת האובייקטיביות שלו . חוקר ההיסטוריה הוא חלק מן ההיסטוריה . הוא אינו יכול לפרוש ממנה , לנטוש את מקומו ברצף הזמן והאירועים , להשקיף עליה ולחקור אותה מבחוץ . כמו כל בני האדם , גם בו משוקעים סיפורים מן העבר ועליו המבוססים על הזיכרון ועל המסורת . היסטוריונים ישראלים בני זמננו , למשל , הם חלק מן המפעל הציוני שהחל בשלהי המאה התשע עשרה , בין שהם נאמנים לו ובין שהם מבקרים אותו או מתנגדים לו . נאמנותם או התנגדותם אף הן חלק מן ההיסטוריה של המפעל הציוני , שכן לימוד ההיסטוריה וחקירתה הם עצמם תוצר שלה . אם כן עד כמה יכולים ההיסטוריונים להיות אמיתיים ואובייקטיבים ? למרות השאיפה להרמוניה דיסציפלינרית , אותה הרמוניה מתרחקת דווקא . במקום הרצון המוצהר למתן את חילוקי הדעות הן בין היסטוריונים לבין עצמם והן בינם לבין הוגים וחוקרים מדיסציפלינות אחרות הפולשים לתחומם , גובר הקיטוב ביניהם . יש כיום היסטוריונים הטוענים כי המחקר מוליך אל המציאות , ואילו אחרים טוענים כי הוא בדיוני ואין דרך לשחזר
|
|