מבוא

עמוד:13

מבוא בעיצומו של החורף הבנתי לבסוף שיש בקרבי קיץ בלתי מנוצח . - אלבר קאמי זה היה באמצע ינואר . כשחציתי את הרווארד יארד בדרכי לבניין הפסיכולוגיה הקודר שבקצה הקמפוס לא ראיתי כלום מסביבי . כשהגעתי , ניצבתי לפני דלת חדרו הסגורה של המרצה שלי . הרמתי את העיניים וסרקתי את מספרי הזהות שהיו רשומים ברשימת הציונים , טור אחר טור , ואחר כך לרוחב , והתקשיתי לראות בבירור את מה שלפני : החרדה שוב כמעט עיוורה אותי . שתי שנות לימודי הראשונות באוניברסיטה לא עברו עלי באושר . הרגשתי כל הזמן שחרב דמוקלס תלויה מעל ראשי . מה יקרה אם אחמיץ מילה חשובה בהרצאה ? מה יהיה אם אתפס לא מוכן בסמינר ולא אדע לענות על שאלה של המרצה ? מה יהיה אם לא יהיה לי זמן לבדוק את העבודה בפעם השלישית והאחרונה לפני שאני מגיש אותה ? כל אחת מהאפשרויות האלה עלולה לפגום בהישגי , להביא לכישלון , לחסל את סיכויי להיות האדם שראיתי בעיני רוחי ולהשיג את החיים שדמיינתי לעצמי . באותו יום , כשעמדתי ליד דלת חדרו של המרצה שלי , התממש אחד הפחדים הגדולים שלי : לא קיבלתי מאה . מיהרתי בחזרה לחדרי ונעלתי את הדלת . איש אינו אוהב להיכשל , אבל יש הבדל בין רתיעה נורמלית מכישלון ובין פחד עז מכישלון . רתיעה מכישלון מדרבנת אותנו לנקוט את אמצעי הזהירות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא