|
|
עמוד:7
הקדמה בבסיס גישתו של פרויד אל האמנות מונחת התגלית הפסיכואנליטית של הלא מודע . משמע , כוחות הנפש אינם פועלים בכיוון אחד , האדם אינו אחיד ואינו אחדות , אין רשות נפשית מודעת השולטת בשאר חלקי הנפש , אין עצמי שמעניק רציפות , היגיון ועקיבות לפעולה האנושית , זיקתנו אל הסביבה איננה נשלטת רק מכוחם של האהבה והרצון הטוב , ויחסנו אל הזולת אינו נקבע על ידי התקינות הפוליטית של הדיאלוג המאוזן . הפסיכואנליזה הפרוידיאנית חותרת תחת כל תפיסה אחדותית של האדם המוכתבת על פי הראוי , המקובל או הרצוי . באמנות נחשפת במלוא עוצמתה המהפכה המחשבתית שמתחייבת מן התגלית הפרוידיאנית . האמנות לא מרככת את הנחות היסוד של פרויד ולא מורידה עליהן מסך . להפך , היא נחשפת בפסיכואנליזה כזירה — לא של רוגע והשלמה , כי אם של קונפליקט והיתקלות במה שבלתי אפשרי בנפש האנושית . האמנות איננה מבע אנושי שחורג מן היום יום אל ספירות גבוהות ורוחניות יותר , כי אם אתר שבו פעולת הדחף והאי נחת הכרוכה בה מותירה את רישומה . בנאום שנשא לרגל זכייתו בפרס גיתה ב , 1930 ציין פרויד שגיתה גילה קרבה אל הפסיכואנליזה בכך שהכיר בעוצמה הייחודית שיש למאורעות רגשיים מוקדמים , באופי המיני של נטיות ראשוניות ונצחיות אלה , ובחשיבות שייחס לחלום ולכל צורות ההופעה של הארוס . אך הוא לא הסתפק בתיאור הקרבה הרעיונית הזו בין גיתה לבין הפסיכואנליזה . הוא הוסיף וציין : " גם השלמה והטובה [ שבביוגרפיות ]
|
|