|
|
עמוד:4
ועוד בעניין ההשפעה והעיצוב של רעיונות ותפיסות על הציונות של אנשי העלייה השנייה , מברר מאיר חזן את עמדותיהם של א"ד גורדון ושל י"ח ברנר , והפעם מבעד לאספקלריה של השימוש בכוח . הכוח , על היבטיו השונים , היה לנושא מרכזי במחשבה ובמעשה של תנועת העבודה משנות השלושים ואילך , בעת שהתבררה בהדרגה נחיצותו להגשמת יעדי הציונות . מוצאם הערכי והרעיוני של ההלכות ושל דפוסי הפעולה שהנחו את בכירי מפא"י בהקשר הביטחוני נעוץ בשנים . 1921-1904 חזן בוחן את השיח בין ברנר וגורדון לבין מפלגת הפועל הצעיר , שטופחה בה ההסתייגות מן השימוש בכוח במעשה הציוני . המאמר מגלה שאף על פי שברנר וגורדון חשובים כמורים הרוחניים של תנועת העבודה , הרי בעתות משבר ומבחן לא היו השניים אורים ותומים לתלמידיהם הפועלים . דבר זה טרם זכה להבלטה במחקר ולסוגיה זו יש חשיבות להבנתה של תנועת העבודה בראשית ימיה . מחקרו של אליעזר שביד עוסק אף הוא בהשפעה של גורדון וברנר על תנועת העבודה , ובמוקדו ההבדל בין ' תורות האדם' שבהן החזיקו השניים . ברנר נשען על רצון קיום דרוויניסטי , על העימות בין רצון החיים האי רציונלי המפעם באדם , לבין תודעת הכיליון הקרב . גורדון לעומתו , נשען על חוויית החיים היצירתית ההופכת ל'ציווי קטגורי' שמחולל תמורה קיומית . הקדמה , לפי גורדון , היא הכרחית הן מבחינת הטבע החווייתי של האדם והן מבחינת סיכויי הישרדותו . זהו הבדל מהותי , טוען שביד , בין שאיפה לקיום ' נורמלי' לבין ההכרה שרק עיצוב נורמות אחרות , מוסריות יותר , עשוי להציל את האנושות ואת עם ישראל מחורבנם . התוצאה פרדוקסלית לכאורה : השפעת הייאוש של ברנר על העלייה השנייה והעלייה השלישית גברה על השפעת הייאוש של גורדון , אף שגורדון הציע דרך שייסורי ההגשמה מקבלים בה משמעות אנושית נעלה , ואילו ברנר לא הציע אלא סיכוי דחוק לקיום אנושי זעום בעתיד . בניתוחו של יצחק בן מרדכי את הסיפור ' את קרבני' לברדיצ'בסקי , עומד המחבר על הקשר בין מודרניזם למסורת . בסיפור המאבק בין אלי הנהר לבין בני האדם , המודרניזם בא לידי ביטוי בכך שבד בבד עם הזמן המיתי יש גם זמן פיזי ; במקביל למרחב המיתי יש גם מרחב מודרני . בסוף הסיפור הגיבור מתגלה כגיבור מודרני . האם הסיפור ' את קורבני' מרמז על שברדיצ'בסקי היה פסימי בנוגע לשינוי ברוח הזמן ? המתח בין המסורת לבין תרבות התקופה עולה גם מדיונו של יעקב גולומב בהשפעה של ניטשה על מ"י ברדיצ'בסקי ועל תלמידו – י"ח ברנר . אם ' נטשיאני אמתי' הוא הוגה אשר מאיץ בקוראיו לגבור על כל חינוכם התרבותי ולהתקיים בחלל א היסטורי , הרי אחד העם לא יכול לאמץ סוג כזה של ניטשיאניזם . כמוהו גם ברדיצ'בסקי , שהיה קשור בעבותות למסורת היהודית . במאמר זה מברר גולומב כיצד נתפסו ושימשו ההשקפות הניטשיאניות בידיהם של שני הגיבורים של שחר התרבות העברית , וכיצד 'עוברת' ניטשה בידיהם . מאמרה של חמוטל בר יוסף עוסק במורה אחר של י"ח ברנר – הלל צייטלין , ובעקבות שהותירה השפעתו בכתביו של ברנר . צייטלין השתייך לחוג של חבורת סופרים ומשכילים בהומל . באותה תקופה התגורר שם גם י"ח ברנר . בר יוסף בוחנת את רעיונותיו של צייטלין
|
|