|
|
עמוד:56
אבטלה , שעות נוספות ושכר מינימום , וכדי לחמוק מן החוקים האוסרים על העסקת ילדים . פעיל אחד האיגודים המקצועיים בלוס אנג'לס מדווח כי "יש אנשים העובדים 6 ו ואפילו 18 שעות ביום . או שהם עובדים שבעה ימים בשבוע , בלי לקבל תשלום עבור שעות נוספות . אחת הנשים איתן שוחחתי עובדת 60 בשבוע ומקבלת בתמורה 50 דולאר . " כשם שהמתפרות צצות במהירות , כך הן גם נעלמות במהירות , וזאת בגלל התחרות החריפה השוררת בענף . כל מי שבכיסו כמה אלפי דולארים יכול לפתוח מתפרה בעלת תריסר מכונות תפירה , במבנה שכור זול , כשהוא מעסיק את תושבות השכונה או העיירה . בעלי המתפרות מתחרים ביניהם על קבלת הזמ 1 ות מקבלני המשנה - אלה המקבלים מידי בעלי המפעלים הגדולים ערימות של בדים גזורים הזקוקים לתפירת גימור . בעלי המתפרות , כמוהם כתופרות עצמן , אינם נהנים הכנסה גבוהה . הרווח הגדול נשאר בכיסיהם של בעלי המפעלים ושל הקבלנים . בעל מתפרה בדרום שכונת ברונקס בעיר ניו יורק אומר : "האם הקבלנים משלמים טוב ? את צוחקת עלי . הם אלה שנותנים לי את הבד הגזור והם אלה שאומרים לי מה התשלום שאקבל . אז מה אני כבר יכול לעשות ? אני משלם לבחורות 1 . 25 דולאר לשמלה . אני עצמי מקבל 2 . 60 דולאר . ומזה אני צריך לשלם גם שכר דירה , דמי שכירות של המכונות וחשמל . " המפסידות הגדולות ביותר במשחק הן כמובן ה"בתורות . " תשעים אחוזים מעובדות המתפרות בארצות הברית הן נשים , ורובן ככולן מהגרות מן האיים הקריביים , ממרכז אמריקה ומאסיה . נשות העולם השלישי הן ה"מציאה" מספר אחת של בעלי קווי הייצור , בין אם בארצותיהן הן ובין אם בארצות אליהן היגרו . לעובדות אין ברירות רבות . רבות מהן עומדות בראש משפחות חד הוריות , והן חייבות בפרנסה קבועה . לעתים קרובות מדובר באמהות צעירות , המביאות את תינוקותיהן עימן למקום העבודה . חלק מהן אינן מסוגלות למצוא תעסוקה טובה יותר ,
|
|