|
|
עמוד:11
ידידותיות לקהל המבקרים . " הקובייה הלבנה" שאפיינה את אולמות התצוגה מאז שנות השלושים של המאה 20-ה השרתה על הצופה אווירה סטרילית , ניטרלית , קרה ומנוכרת . תהליך נוסף שהתרחש עם השנים הוא שהכתיבה על אמנות התמקצעה והתנסחה באופן כזה שהקהל הרחב נשאר מחוץ לשיח האמנותי . לכך ניתן להוסיף את העובדה שהאמנות המודרנית בחלק ניכר מהמאה 20-ה לא ניסתה כלל להיות קומוניקטיבית , וכשהקהל התמרמר על חוסר התקשורת , התפרש הדבר לעתים כעוד מאפיין של זרם האוונגרד , שמטבעו אינו מובן להמונים . תהליכים מקבילים אלה גרמו לכך שנוצר פער בין הקהל לבין האמנות , ובעקבותיו פיתחו מוזיאונים רבים מחלקות חינוך , שתפקידן לנסות ולגשר על הפער שנוצר ולמצוא דרכים להביא קהל אל האמנות . מבחינת הקשר עם הקהל - מצבה של האמנות העכשווית אינו טוב בהרבה . אנו פוגשים עדיין במוזיאונים קהל שחושש מהמפגש הישיר עם יצירת האמנות ומחפש תיווך . לכאורה , אין כל רע בתיווך בין יצירת אמנות לבין קהל – מי שיודע מעביר מהידע שלו אל מי שאינו יודע ומבקש לדעת - זהו מצב הגיוני . אלא שבמסלול זה טמונה סכנה שהקהל לא רק יהפוך להיות תלותי בידע ובמיומנות של המדריך , אלא אף תימנע ממנו חוויית המפגש הישיר , האינטימי והאישי עם יצירת האמנות , ובשל כך היא תישאר עבורו מרוחקת , לא נגישה , חידתית ( אולי יתר על המידה ) ובעיקר לא רלוונטית . אם כן , החידוש בספר זה אינו בשאלה אם נחוץ תיווך , אלא בשאלה איזה סוג של תיווך ראוי שיתקיים בין קהל ליצירות אמנות . התיווך אמור להעניק לצופה כלים להתבוננות עצמית גם בעתיד , ומטרתו היא לנסות לפתח קהל שמוכן להתמודד בעצמו עם יצירת אמנות שהוא שואף להבין . זאת בדומה לאמרה הסינית הידועה , המלמדת כי על התיווך להעניק חכה שתסייע לדוג דגים גם בעתיד ( הענקת הכלי , ( במקום לתת את הדג עצמו ( פתירת בעיה מקומית . ( על פי גישה זו , מי שיודע מלמד את האחר כיצד להתמודד בעצמו עם יצירת אמנות בלתי-מוכרת ולהבין איזו דרך בתהליך ההיכרות אתה הוא יכול לעשות בעצמו , ובאיזו נקודה עליו לפנות לעזרה מבחוץ . חשוב להדגיש , כמובן , שספר זה איננו ממליץ על צפייה באמנות ללא ידע או רקע . תהליך התבוננות אישית של צופה עשוי להגיע ברגע מסוים אל הצורך במידע נוסף , אבל יהא זה ידע שהצופה עצמו מחפש . מאותו רגע שמתעורר בו הצורך , הוא מוזמן לפנות למקורות מידע רלוונטיים כדי להמשיך את מסעו
|
|