|
|
עמוד:13
לזעוק על רוע גזירת הגורל : לא . עוד נחיה באבל החורבן , נקומם הריסות , נחונן את אדמתנו . ביקשתי להעלים את סערת רוחי ונשאתי עיני במעלה הכותל - הזמן לא יכול לאבנים , מדברות הן אל הלב ומספרות על העבר יותר מכל ספר ומגילה . וראה זה פלא - הצמחים המסועפים התלויים על בלימה בוקעים מתוך נקיקי אבני הכותל ובולטים , נישאים על פני האבנים . מניין יונקים הללו את חיותם ? האם לא מדמ עותיהן של אמהות ? אני נזכרת בליל תשעה באב של ימי הילדות ! אז מרבה הייתי לבכות ביחד עם אמי על חורבן הבית . ואילו עתה הייתי עדה רחל ינאית , 908 ו
|
|