|
|
עמוד:11
ממתן עם שלה ועשייתה לדת היחיד , שרובי חובותיה חובות יחיד הן ויש בידי יחיד לקיימן ביחידותו , לא הפקיעה כלל את היחיד היהודי מהכרח קשרו בעם היהודי , אף הידקה לכאורה קשר זה , שאף על פי כן , אפילו אדם מקיים כל המצוות כולן , אינו יהודי אם אינו יהודי , פירוש בן העם היהודי . הרי שגם בזמן שהיהדות היתה חטיבה אחת והיחס אליה חטיבה אחת היה מקום לתהות : מהי בעצם היות יהודי , מהו המעמיד היות זו , מה יחס המשקל של גילויי ההיות הזאת לתכונותיהם . והנה הגיעו זמנים שפוררו את החטיבה הזאת מבפנים וגם את היחס אליה מבחוץ . מעין התפוררות זו הן חלה גם על סביבותינו . גם שם התחילו להבחין בהבדלי מדינה ואומה ודת ולשון ותרבות , בהבדלי יחיד וציבור וזכויותיהם וחובותיהם . ממילא התחילו מבדילים גם ביהודי בין דתו לבין השתייכותו הקיבוצית , בינו כיחיד ובינו כבן קיבוץ מסוים , בין הנהגתו בביתו לבין הנהגתו בחוץ . וראיית חוץ זו השפיעה גם על ראיית עצמנו . משל למה הדבר דומה ? אדם מסתכל במראה שלמה , קלסתר פניו שלם : מסתכל במראה שבורה , קלסתר פניו שלו מופיע לפניו שבור ומשובר . היחס של הסביבה ליהודי היתה מעין מראה כזו . ואין צורך להפליג כאן עם סארטר , שיחס זה עושה את היהודי כל עיקרו . המראה אינה עושה את קלסתר הפנים , רק מראה אותו . שהרי גם בפנים נשתנה הרבה באותו זמן . פסה האמונה הדתית מקרב חוגים רחבים של יהודים , והם רואים עצמם יהודים ורוצים בקיומם היהודי ומשתדלים למען הקיום היהודי , והקיום היהודי מצטייר להם בכל מיני דפוסים , מלבד הדפוס הדתי . ובימינו קמה מדינת ישראל , שנתנה לקיום זה בסיס כבסיס המשמש לקיומו של כל עם בעולם . ממילא דווקא אותה שלמות קודמת וקדומה של היות יהודי בגוף וברוח התחילה עכשיו מעיקה ומביכה .
|
|