|
|
עמוד:13
את , frissoirn אותה צמרמורת שהם העבירו בגבי , והלבישה את הסופר בחלוק בית ובאנפילאות שלא הלמו את דמותו האפלולית , שהיגון התמזג בה בלגלוג , והרוך — בזדון . כמו כן ביטלה מסורת זו את המחיצות בין סיפוריו השונים של הסופר , הפכה את כולם ( מ'הצדה' ואילך ) לרצף מונוטוני אחיד של וידוי לירי , ובעיקר שללה מהם את זהותם ה'פרוזאית' בעיצובים מוקפדים , מדוקדקים עד בלי די , של בני אדם , של מצבים ושל יחסי גומלין אנושיים . אני חשתי שדווקא ב'פרוזאיות' זו נעוץ עיקר כוחם של הסיפורים , למרות אמצעי הביטוי הליריים שהמספר השתמש גם בהם . המסורת הזאת לא יכלה אפוא לשרת דור קוראים שכבר לא התרפק על עולמו האישי של גנסין ועל החברה האינטימית שתוארה בכתביו . הכרח היה להתרחק ממנה ולהחליש במודע את השפעתה . אבל בעייתי לא פחות היה מיקומו של גנסין במסגרות הקונספטואליות הרחבות שהעמידו באותם ימים הפרשנים העיקריים של הספרות העברית , ובעיקר שלושת מורי הספרות האקדמיים הדגולים , שממימיהם שתינו כולנו — דב סדן , שמעון הלקין וברוך קורצוייל — כל אחד מהם בר פלוגתא ואפילו בעל דבב של האחר . — נראה לי , ברוב מבוכה של תלמיד נאמן למוריו , כי כל אחד מן השלושה החמיץ , בדרכו המיוחדת לו ומנימוקיו שלו , את עיקרו של גנסין 'שלי . ' דב סדן , החכם , המגובש ורחב האופקים שבכולם , הציע כידוע קונספציה חובקת זרועות תרבות ישראל של ספרותנו הלאומית על כל אגפיה ולשונותיה ו קונספציה ששבתה את לבי , כמו את לבם של רבים מבני הדור , ונראתה משכנעת ומרהיבה במורכבותה , בחריפותה הדיאלקטית , בריתוק חוליות היצירה הלאומית . דא עקא : בקונספציה זו כמעט לא היה מקום ליוצר כגנסין . שמתי לב שמוךי , אשר כתב עשרות מאמרים על כל דמות נחשבת בספרות העברית ואף מאות מאמרים על דמויות שוליות ותת שוליות שבה , לא כתב מעולם על גנסין , והבנתי שהימנעות זו לא היתה מקרית . הגניוס של גנסין לא העניק אישור לתפיסה הרואה בספרות העברית החילונית המודרנית שלב מעבר דיאלקטי מתרבות ישראל המסורתית הישנה לתרבות ישראל ניאו מסורתית , שתיוולד מן האיחוד המחודש של 'הדת והחיים . ' יצירת גנסין לא הציעה שום ' כוליות' תרבותית יהורית . לא בגילוייה ולא בסתריה ( מי כסדן ידע להעלות מנבכי היצירה הספרותית את סתריה המודחקים ;(! לא הכילה יצירתו את הישן בתוך החדש , את המסורת עם המרד בה , את 'העומק' עם 'השטח . ' היא היתה מפוכחת , מודרנית , ספקנית , אינדיבידואלית לאין תקנה . שאלת ההמשכיות של התרבות הלאומית , במידה שהוצגה בה , החווירה לעומת היקוד של שאלת האפשרויות של המשכיות החיים האישיים הרגשיים והמוסריים . לא , גנסין לא יכול 'לתפקד' במסגרת תורת ספרות ישראל של סדן , ומשום כך הוא נידון בה למעמד אפיזודלי ממש , כשם שכלל הספרות החדשה הובנה על ידי סדן כמין אפיזודה שתיבלע ברצף הכולל של תרבות ישראל אמונתית חדשה , שתספוג לתוכה את הציונות ואת החילוניות גם יחד .
|
|